מנהל שאני מלווה ישב מולי לפני כמה שבועות, משותק לקראת שיחה קשה עם מפתח בכיר. הוא אמר לי: “פשוט אין לי את זה. את הכריזמה הטבעית הזאת. לא נולדתי להוביל”. שמעתי את המשפט הזה, כמעט מילה במילה, מעשרות מנהלים בתחילת הדרך. והוא נשען על הנחה אחת שגויה, שהיא הנושא היחיד של המאמר הזה: שמנהיגות היא תכונה שנולדים איתה. היא לא. היא מיומנות, והיא נבנית בדיוק כמו כל מיומנות אחרת: בחזרות קטנות, לא נעימות, שחוזרות על עצמן.

מה מחקר המומחיות באמת מצא

ההנחה של “נולדים עם זה” נבדקה, ונכשלה, הרבה לפני שהגיעה לעולם הניהול. הפסיכולוג אנדרס אריקסון פרסם ב-1993 את מחקר הכנרים המפורסם מהאקדמיה למוזיקה בברלין: כשהשוו בין הכנרים המצטיינים לבין הטובים אך לא מצטיינים, מה שהפריד ביניהם לא היה כישרון מולד מזוהה, אלא כמות ואיכות התרגול המכוון, תרגול שממוקד בדיוק בקצה של מה שאתה עדיין לא יודע לעשות. אריקסון קרא לזה deliberate practice, והממצא שוחזר בתחומים רחוקים זה מזה, משחמט ועד רפואה.

קרול דבק מסטנפורד הוסיפה את הצד השני של המטבע. במחקרים שלה על דפוסי חשיבה היא הראתה שאנשים שמאמינים שיכולת היא תכונה קבועה נמנעים באופן שיטתי מאתגרים שעלולים לחשוף אותם, בעוד שמי שמתייחסים ליכולת כאל משהו שנבנה משתפרים יותר, בדיוק מפני שהם מרשים לעצמם להתאמן בפומבי.

עכשיו חברו את שני הממצאים למשפט “לא נולדתי להוביל”. הוא לא תיאור של מציאות. הוא בדיוק אותה חשיבה מקובעת, וזו שמונעת את התרגול שהיה הופך אותה ללא רלוונטית. מנהל שמאמין שכריזמה היא כרטיס הכניסה פוטר את עצמו מהעבודה האמיתית, שזמינה לכל אחד.

על מה בעצם מתאמנים

כאן חשוב לדייק, כי “לתרגל מנהיגות” נשמע מופשט. החזרות של מנהיגות הן לא נאומים ולא קסם שקורה על במה. הן רגעים קטנים, רובם בלתי נראים:

להקשיב עוד שלושים שניות במקום לקטוע עם פתרון. להגיד “אני לא יודעת, אבדוק ואחזור אליך” בלי להתנצל. לשים גבול ברור כשהבטן מתהפכת. לפתוח שיחה לא נעימה שנדחתה שבוע. כל אחד מהרגעים האלה הוא חזרה אחת בחדר הכושר. אף אחת מהן לא דורשת כריזמה. כולן דורשות בחירה מודעת בקצה של אזור הנוחות, וזה בדיוק התנאי של אריקסון לתרגול שמשפר.

וכמו בכל אימון, מה שלא מתורגל נחלש. מנהל שהפסיק להתאמן על שיחות קשות יגלה אחרי חצי שנה שהוא שוב בורח מהן. זו לא נסיגה באופי. זה שריר שלא עבד.

תכנית האימון לשבוע הקרוב: חזרה אחת ביום

אריקסון לא מצא שחזרות משפרות. הוא מצא שרק חזרות בקצה של מה שעדיין לא הולך, כאלה שמחזירות משוב מיידי, הן אלה שמשפרות. התכנית שלמטה בנויה בדיוק לפי שני התנאים האלה: כל חזרה נבחרה כדי לשבת קצת מעבר לאזור הנוחות שלכם, וכל אחת מהן מחזירה לכם תשובה באותו חדר ובאותו יום. ולכן היא יומית וקטנה, ולכן היא נעשית מול אנשים ולא בראש שלכם, זה בדיוק אותו תרגול בפומבי שדבק מצאה שמפריד בין מי שמשתפר לבין מי שנמנע.

אל תנסו להפוך למנהיגים אחרים עד יום ראשון. בחרו חזרה אחת ביום, מהרשימה הזאת, לפי הסדר או לפי מה שהכי צורם לכם:

1. יום ראשון: זהו את השיחה הלא נעימה שאתם דוחים. אל תקיימו אותה עדיין. רק כתבו במשפט אחד ממה בדיוק אתם חוששים. לקרוא לפחד בשם זה החימום.
2. יום שני: בישיבה הקרובה, כשמישהו מציג בעיה, ספרו עד חמש לפני שאתם עונים. שימו לב כמה חזק הדחף לקפוץ עם פתרון.
3. יום שלישי: אמרו “אני לא יודע” פעם אחת, בקול, בלי סייגים ובלי התנצלות. עקבו אחרי מה שקורה לשיחה אחרי זה.
4. יום רביעי: תנו לאדם אחד פידבק ספציפי על התנהגות, לא על אופי, בתוך 24 שעות מהאירוע. משפט אחד מספיק.
5. יום חמישי: קיימו את השיחה מיום ראשון. אתם כבר מחוממים.

בסוף השבוע שאלו את עצמכם שאלה אחת: מה היה קל יותר בפעם השנייה? התשובה הזאת, ולא שום תחושת כריזמה, היא ההוכחה שהשריר עובד.

דבר אחד לזכור

ההבדל בין מי שמוביל לבין מי שמחכה שיתגלה בו מנהיג מולד הוא לא כישרון. הוא ההסכמה להתאמן בפומבי, בקטן, כל יום. אם המשפט “לא נולדתי להוביל” עובר לכם בראש, זה לא סימן לעזוב את הניהול. זה סימן שהגעתם לחדר הכושר.

ואם אתם רוצים להתאמן בחברת מנהלים שנמצאים בדיוק באותו מקום, זה מה שאנחנו בונים בקורס ובקהילה של Leadership Mode.