בכל מחזור של מנהלים חדשים שאני מלווה, יש שיחה שחוזרת כמעט מילה במילה. מנהלת יושבת מולי, אחרי חודש-חודשיים בתפקיד, ואומרת בשקט: “אני מרגישה שתכף יגלו שאני לא באמת יודעת מה אני עושה”. מה שמעניין הוא לא שהתחושה הזו קיימת. מה שמעניין הוא אצל מי היא מופיעה. היא כמעט אף פעם לא אצל מי שבאמת לא מתאים לתפקיד. היא מופיעה דווקא אצל האנשים הכי מוכשרים, הכי אחראיים, הכי אכפתיים. זו לא תקלה, זה מנגנון, וכדאי להבין אותו לפני שהוא מתחיל לנהל אתכם.

למה זה תוקף דווקא את הטובים

תסמונת המתחזה היא הפער בין ההישגים האמיתיים שלכם לבין תחושת המסוגלות הפנימית. מי שסובל ממנה משוכנע שההצלחות שלו הן מזל, תזמון או עבודה קשה מדי, ולא יכולת אמיתית. ובגלל שהוא מייחס את ההצלחה לגורם חיצוני, הוא חי בחשש מתמיד שיום אחד ייחשף.

הסיבה שזה פוגע דווקא באנשים החזקים היא שהתסמונת ניזונה בדיוק מהתכונות שהפכו אותם למצטיינים. מודעות עצמית גבוהה - שהופכת לביקורת עצמית. אחריות - שהופכת לפחד מכישלון. רצון עמוק לעשות טוב - שהופך לצורך להוכיח את עצמכם כל הזמן. אלה לא חולשות, אלה חוזקות שהופנו פנימה. מי שלא אכפת לו, לא סובל מזה. זה עוזר לפעמים לזכור שעצם התחושה הזו היא סימן טוב עליכם, לא רע.

הסימנים שכדאי לזהות בעצמכם

תסמונת המתחזה לא מכריזה על עצמה, היא מתחפשת להתנהגויות שנראות אחראיות. שווה להכיר את הסממנים, כי היכולת לקרוא להם בשם היא חצי מהעבודה:

• הכנת יתר. אתם מתכוננים לישיבה של חצי שעה כאילו זו הרצאה מרכזית, כי בתוך תוככם אתם מפחדים שיתפסו אתכם לא מוכנים.
• קושי להגיד “אני לא יודע”. כל שאלה שאין לכם עליה תשובה מיידית מרגישה כמו איום על הלגיטימיות שלכם.
• פחד מטעות שגדול בהרבה מהמחיר האמיתי של הטעות.
• השוואה מתמדת לאחרים, שתמיד נראים בטוחים ורגועים יותר מכם.
• פרפקציוניזם שמעכב החלטות ומעמיס עליכם שעות.
• לפעמים גם סממנים פיזיולוגיים - דופק מהיר לפני שיחה, מתח בגוף, קושי להירדם אחרי יום עמוס.

אם זיהיתם את עצמכם בכמה מאלה, אתם בחברה טובה מאוד. רוב ⁨המנהלים החדשים המצטיינים⁩ שפגשתי חיו עם רובם.

מה עושים - ולמה לזייף זו התשובה הכי גרועה

הרפלקס הראשון של מי שמרגיש כמתחזה הוא לזייף. להעמיד פני יודע, למלא כל חלל בתשובה, לשדר ביטחון שאין. זו בדיוק התגובה שתעמיק את הבור, כי היא בנויה על הסתרה, ואנשים מרגישים הסתרה. הנה מה שעובד במקום.

לא מזייפים ידע. כשלא יודעים, אומרים את זה. “אני לא בטוחה, בואו נבדוק את זה יחד” היא לא הודאה בחולשה, היא הצהרה של מנהיגות בוגרת. שימו לב לפרדוקס: ⁨העובדים שלכם⁩ לא מחפשים מנהל שיודע הכל. הם מחפשים מישהו שקוף, אמין וברור. פגיעות לא ⁨מורידה מכם סמכות⁩. מה שמוריד סמכות זה חוסר יציבות, וזה בדיוק ההפך מלהודות בכנות שאתם עוד לומדים.

שקיפות במקום הסתרה. ככל שתסתירו יותר את חוסר הביטחון, כך הוא ישלוט בכם יותר. כשאתם מבקשים עצה, פידבק, או פשוט אומרים לצוות שאתם עדיין ⁨נכנסים לתפקיד⁩, אתם לא נחלשים. אתם מורידים את הלחץ מעצמכם ומלמדים את הצוות שמותר גם להם לא לדעת.

בונים ביטחון תוך כדי תנועה. זו אולי הנקודה החשובה ביותר. הביטחון לא מגיע לפני העשייה, כתנאי מקדים. הוא מגיע דרכה. הרצף הוא פשוט: עושים, שורדים, לומדים ומתעדים. אתם מקבלים החלטה גם בלי ודאות מלאה, מגלים שהעולם לא קרס, לומדים מה עבד ומה לא, ורושמים לעצמכם. בפעם הבאה הבסיס כבר יציב יותר. הביטחון נבנה מהמעשים, לא מהמחשבות שלפניהם. אתם לא אמורים להיות מנהלים מעולים מייד. ⁨ניהול הוא מקצוע⁩ שלומדים תוך כדי תנועה, וזו לא נחמה, זו הדרך שבה זה עובד עבור כולם.

מה לקחת מכאן

• אם אתם מרגישים כמתחזים, זה כנראה סימן שאתם אחראיים ומודעים, לא סימן שאינכם מתאימים. התחושה תוקפת דווקא את הטובים.
• זהו את הסממנים בשמם - הכנת יתר, קושי לומר “לא יודע”, פרפקציוניזם. שם זה מאבד חלק מהכוח שלו עליכם.
• אל תזייפו ידע. “בואו נבדוק” חזק יותר מתשובה שאתם לא בטוחים בה.
• הביטחון נבנה תוך כדי תנועה, לא לפניה. עשו, שרדו, למדו, תעדו, וחזרו על זה.

התחושה הזו כנראה לא תיעלם לגמרי, ואולי גם לא צריכה. היא הצד השני של האכפתיות שלכם. מה שכן ישתנה הוא היחס אליה: מקול שמנהל אתכם, לרעש רקע שלמדתם לזהות ולהמשיך לעבוד לצידו.